אתם שואלים – ד"ר רוני סימונס עונה
אתם שואלים – ד"ר רוני סימונס עונה
שאלות ותשובות
ד"ר רוני סימונס, פסיכולוג קליני בכיר, יוזם ומפתח השיטה.
מוביל את המערך הקליני של עמותת שותפות מגן ישראלית. מומחה בטראומה ופוסט טראומה.
עם למעלה מ- 30 שנות ניסיון בתחום, במסגרת משרד ראש הממשלה, השב"כ ויחידות עילית בצה"ל.
לאורך השנים טופלו דרכו בהצלחה אלפי אנשי צבא וכוחות הבטחון.
ד"ר רוני סימונס, פסיכולוג קליני בכיר, יוזם ומפתח השיטה.
מוביל את המערך הקליני של עמותת שותפות מגן ישראלית. מומחה בטראומה ופוסט טראומה.
עם למעלה מ- 30 שנות ניסיון בתחום, במסגרת משרד ראש הממשלה, השב"כ ויחידות עילית בצה"ל.
לאורך השנים טופלו דרכו בהצלחה אלפי אנשי צבא וכוחות הבטחון.
ריכזנו למענכם חלק מהשאלות והנושאים שעלו מחיילי מילואים ואנשי כוחות הבטחון שהגיעו לווילה אליהם התייחס וענה ד"ר רוני סימונס
"בשביל מה לי להתחיל לחפור באירועים הקשים שחוויתי, אני מעדיף לשים הכל בצד ולהמשיך בחיי"
הבעיה היא שגם אם אנחנו רוצים לשים בצד משהו קשה או לא נעים שעברנו, לא בטוח או ליתר דיוק סביר שהוא לא יפסיק להציק לנו בצורה כזו או אחרת. המחשבות יכולות לנדוד לשם, רגשות יכולים לצוף, כולל תחושות או בעיות בגוף. כל זמן שיש משהו לא פתור אצלנו בפנים, זה ימשיך להפריע, וגם אם יש תחושה שהצלחנו לשים אותו בצד, הוא תמיד עלול לצוץ, להציף ולהפריע מתישהו בעתיד – בדרך כלל ברגע הכי פחות מתאים.
"אני מעדיף לשמור את הכל בפנים ולא להיחשף"
כשאנחנו שומרים הכל בפנים אז הכל ממשיך לתסוס ולבעבע. זה קצת כמו לקחת בקבוק של משקה מוגז, לסתום אותו עם האצבע ואז לנער בכל הכוח. הגזים יתססו ונצטרך להשקיע המון אנרגיה כדי למנוע מהם לצאת ולהשפריץ. אותו דבר קורה לנו כאשר אנחנו שומרים הכל בפנים. אנחנו משקיעים המון כוח נפשי, המון אנרגיות מנטליות בהחזקה של הרעש הפנימי הזה שלא יפרוץ החוצה. את האנרגיה הזאת אנחנו לא יכולים להקדיש לדברים טובים יותר בחיים - אהבה, לימוד, התפתחות, חברים, תחביבים ובכלל לחיות את החיים בצורה המלאה והטובה ביותר.
"אני פוחד לפתוח את האירועים שחוויתי כי הכל יצוף וזה רק יחמיר את מצבי"
זה נכון שבהתחלה, כאשר פותחים משהו כואב זה יכול להציף. אבל אנחנו בעצם מנקזים את המוגלה. בהתחלה זה כואב אבל אז זה נהיה נקי יותר ובריא יותר.
"בשביל מה לי להתחיל לחפור באירועים הקשים שחוויתי, אני מעדיף לשים הכל בצד ולהמשיך בחיי"
הבעיה היא שגם אם אנחנו רוצים לשים בצד משהו קשה או לא נעים שעברנו, לא בטוח או ליתר דיוק סביר שהוא לא יפסיק להציק לנו בצורה כזו או אחרת. המחשבות יכולות לנדוד לשם, רגשות יכולים לצוף, כולל תחושות או בעיות בגוף. כל זמן שיש משהו לא פתור אצלנו בפנים, זה ימשיך להפריע, וגם אם יש תחושה שהצלחנו לשים אותו בצד, הוא תמיד עלול לצוץ, להציף ולהפריע מתישהו בעתיד –
בדרך כלל ברגע הכי פחות מתאים.
"אני מעדיף לשמור את הכל בפנים ולא להיחשף"
כשאנחנו שומרים הכל בפנים אז הכל ממשיך לתסוס ולבעבע. זה קצת כמו לקחת בקבוק של משקה מוגז, לסתום אותו עם האצבע ואז לנער בכל הכוח. הגזים יתססו ונצטרך להשקיע המון אנרגיה כדי למנוע מהם לצאת ולהשפריץ. אותו דבר קורה לנו כאשר אנחנו שומרים הכל בפנים. אנחנו משקיעים המון כוח נפשי, המון אנרגיות מנטליות בהחזקה של הרעש הפנימי הזה שלא יפרוץ החוצה. את האנרגיה הזאת אנחנו לא יכולים להקדיש לדברים טובים יותר בחיים - אהבה, לימוד, התפתחות, חברים, תחביבים ובכלל לחיות את החיים בצורה המלאה והטובה ביותר.
הצטרפו לכל מאות חיילי המילואים ואנשי כוחות הבטחון שכבר הגיעו לווילה ועברו את התהליך המשמעותי הזה
ההשתתפות היא ללא עלות
הצטרפו לכל מאות חיילי המילואים ואנשי כוחות הבטחון שכבר הגיעו לווילה ועברו את התהליך המשמעותי הזה
ההשתתפות היא ללא עלות
"אני מעדיף לעשן קנאביס במקום להתחיל לחפור ולדבר על האירועים"
אין ספק שהרבה אנשים מעדיפים לעשן קנאביס במטרה להימנע מלחשוב על מה שמטריד או להרגיש רגשות קשים. הבעיה עם קנאביס זה שהוא רק ממסך ולא מרפא. ולכן, אם מתישהו תרצו או תצטרכו להפסיק לעשן או להפחית משמעותית, יש סיכוי גדול
שכל מה שהיה מאחורי "מסך העשן" יצא החוצה ותצטרכו להתמודד איתו. עקרונית, כמו כל בעיה, תמיד עדיף להתמודד איתה כשהיא עוד קטנה או צעירה ולא לחכות שהיא תתקבע בתוכנו.
"אני חושש שאם אחשוף את הקשיים שלי, זה יתועד ואז זה יפגע בי בהמשך, למשל בעבודה, וכד'"
החוק בישראל מאוד ברור – למעסיקים אסור לשאול על טיפולים נפשיים או קשיים נפשיים. החריג לאלו זה משרות ביטחוניות כמו השב"כ, המוסד וכו'. שם מותר להם לשאול ואני יכול רק להמליץ לדווח בתהליך הגיוס את האמת. גם כי זה הדבר הנכון לעשות, גם כי לפעמים בהמשך התהליך יש בדיקת פוליגרף, ודברים יכולים לעלות שם, אבל בעיקר כי אם הייתה בעיה והתמודדתם איתה, אתם מראים שאתם מוכנים להתמודד עם קשיים ולא חוששים מהם, שזאת תכונה חשובה במקומות כאלו ובכלל, וגם כי אם ההתמודדות הייתה נכונה ומוצלחת, יש סיכוי שהבעיה כבר לא מטרידה אתכם.
שזה הכי טוב גם לכם וגם למעסיק העתידי.
"אני מעדיף שלא ידעו שאני סובל"
קשה מאוד להסתיר שקשה לנו או שאנחנו סובלים לאורך זמן מאנשים שסביבנו ובעיקר מאנשים שאנחנו אוהבים. הם רגישים אלינו, מכירים אותנו ואכפת להם מאיתנו. הם יודעים להגיד שמשהו לא טוב עובר עלינו. הרבה פעמים כשאנחנו סובלים, זה מקרין על הקשר שלנו עם אנשים אחרים. אנחנו עצבניים יותר, חסרי סבלנות, לפעמים עצובים או מסתגרים אז אחרים רואים ומרגישים. ואז נוצר מעין מעגל רשע של שתיקה שמובילה את האדם הסובל להתנתק יותר ויותר מהאנשים שסביבו, אלו שיכולים לעזור לו ולתמוך בו.
אז זאת לא בושה להגיד שכואב, זאת לא בושה לבקש עזרה. הרי כל אחד מאיתנו היה מתגייס באהבה וברצון לעזור לחבר או בן משפחה שקשה לו ושכואב לו. בטוח שגם הם רוצים לעזור לך.
"אמנם יש לי פה ושם מחשבות שמפריעות לי ביום יום, אבל זה לא משהו רציני שמצדיק ללכת לבדוק את זה"
אם זה משהו קטן שלא מפריע בתפקוד או בהנאה מהחיים אז באמת אין צורך להיות מוטרדים מזה.
מה שחשוב לראות זה א.שזה באמת קטן
ו-ב. שזה נהיה קטן יותר ומפריע פחות ככל שעובר הזמן. אם זה המצב, אז באמת צריך לתת לזמן לעשות את שלו. אבל אם זה לא באמת קטן או שזה לא נהיה קל יותר עם חלוף הזמן – שווה לבדוק. אגב, גם אם זה קטן ומופיע רק פה ושם אולי שווה להתייעץ ולראות האם ניתן למזער גם את זה. חבל שיש משהו שמפריע.
הצטרפו לכל מאות חיילי המילואים ואנשי כוחות הבטחון שכבר הגיעו לווילה ועברו את התהליך המשמעותי הזה
ההשתתפות היא ללא עלות
"אני פוחד לפתוח את האירועים שחוויתי כי הכל יצוף וזה רק יחמיר את מצבי"
זה נכון שבהתחלה, כאשר פותחים משהו כואב, זה יכול להציף. אבל אנחנו בעצם מנקזים את המוגלה. בהתחלה זה כואב אבל אז זה נהיה נקי יותר ובריא יותר.
"אני מעדיף לעשן קנאביס במקום להתחיל לחפור ולדבר על האירועים"
אין ספק שהרבה אנשים מעדיפים לעשן קנאביס במטרה להימנע מלחשוב על מה שמטריד או להרגיש רגשות קשים. הבעיה עם קנאביס זה שהוא רק ממסך ולא מרפא. ולכן, אם מתישהו תרצו או תצטרכו להפסיק לעשן או להפחית משמעותית, יש סיכוי גדול
שכל מה שהיה מאחורי "מסך העשן" יצא החוצה ותצטרכו להתמודד איתו. עקרונית, כמו כל בעיה, תמיד עדיף להתמודד איתה כשהיא עוד קטנה או צעירה ולא לחכות שהיא תתקבע בתוכנו.
אני חושש שאם אחשוף את הקשיים שלי, זה יתועד ואז זה יפגע בי בהמשך, למשל בעבודה, וכד'"
החוק בישראל מאוד ברור – למעסיקים אסור לשאול על טיפולים נפשיים או קשיים נפשיים. החריג לאלו זה משרות ביטחוניות כמו השב"כ, המוסד וכו'. שם מותר להם לשאול ואני יכול רק להמליץ לדווח בתהליך הגיוס את האמת. גם כי זה הדבר הנכון לעשות, גם
כי לפעמים בהמשך התהליך יש בדיקת פוליגרף ודברים יכולים לעלות שם אבל בעיקר כי אם הייתה בעיה והתמודדתם איתה, אתם
מראים שאתם מוכנים להתמודד עם קשיים ולא חוששים מהם, שזאת תכונה חשובה במקומות כאלו ובכלל, וגם כי אם ההתמודדות הייתה נכונה ומוצלחת, יש סיכוי שהבעיה כבר לא מטרידה אתכם. שזה הכי טוב גם לכם וגם למעסיק עתידי.
"אני מעדיף שלא ידעו שאני סובל"
קשה מאוד להסתיר שקשה לנו או שאנחנו סובלים לאורך זמן מאנשים שסביבנו ובעיקר מאנשים שאנחנו אוהבים. הם רגישים אלינו, מכירים אותנו ואכפת להם מאיתנו. הם יודעים להגיד שמשהו לא טוב עובר עלינו. הרבה פעמים כשאנחנו סובלים, זה מקרין על הקשר שלנו עם אנשים אחרים. אנחנו עצבניים יותר, חסרי סבלנות, לפעמים עצובים או מסתגרים אז אחרים רואים ומרגישים.
ואז נוצר מעין מעגל רשע של שתיקה שמובילה את האדם הסובל להתנתק יותר ויותר מהאנשים שסביבו, אלו שיכולים לעזור לו ולתמוך בו. אז זאת לא בושה להגיד שכואב, זאת לא בושה לבקש עזרה. הרי כל אחד מאיתנו היה מתגייס באהבה וברצון לעזור
לחבר או בן משפחה שקשה לו ושכואב לו. בטוח שגם הם רוצים לעזור לך.
"אמנם יש לי פה ושם מחשבות שמפריעות לי ביום יום, אבל זה לא משהו רציני שמצדיק ללכת לבדוק את זה"
אם זה משהו קטן שלא מפריע בתפקוד או בהנאה מהחיים אז באמת אין צורך להיות מוטרדים מזה. מה שחשוב לראות זה א. שזה באמת קטן ו-ב. שזה נהיה קטן יותר ומפריע פחות ככל שעובר הזמן. אם זה המצב, אז באמת צריך לתת לזמן לעשות את שלו.
אבל אם זה לא באמת קטן או שזה לא נהיה קל יותר עם חלוף הזמן – שווה לבדוק. אגב, גם אם זה קטן ומופיע רק פה ושם אולי שווה להתייעץ ולראות האם ניתן למזער גם את זה. חבל שיש משהו שמפריע.
הצטרפו לכל מאות חיילי המילואים ואנשי כוחות הבטחון שכבר הגיעו לווילה ועברו את התהליך המשמעותי הזה
ההשתתפות היא ללא עלות